סיכון לרעידת אדמה

השבר הסורי-אפריקאי הינו אחת המערכות הפעילות בכדור הארץ ומקור הסיכון העיקרי לרעידת אדמה באזורנו. השבר הינו תוצאת התזוזות של הלוח האפריקאי, הלוח הערבי והלוח של אירופה-אסיה.

בספר עמוס מוזכר כי נבואתו ניתנה שנתיים לפני הרעש. פרשת סדום ועמורה עוסקת גם היא ברעידת אדמה. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מתאר את תוצאות הרעש הגדול, בו נהרגו כ-30,000 איש, בשנת 31 לפני הספירה.

רעידות אדמה ידועות נוספות הובילו להריסת בית שאן וסוסיתא בשנת 749, לפגיעות חמורות בחומות ירושלים ובמסגדי הר הבית ברעש של שנת 1033, הרעש של צפת בינואר 1837 ניכר עדין בחומות העיר טבריה.

בנובמבר 1995 התרחשה רעידת אדמה בעוצמה 7.1 בסולם ריכטר, אשר מוקדה כ-100 ק"מ דרומית לאילת ועקבה. בזכות המרחק מאזורים מאוכלסים גרמה רעידה זו להרוגים מעטים בלבד.

התפלגות קצב התרחשות רעידות האדמה בישראל מראה שרעידות אדמה בעוצמה של 6 ומעלה בסולם ריכטר מתרחשות בממוצע פעם אחת ב-80 שנים. רעידת האדמה האחרונה, בעוצמת 6.2 בסולם ריכטר, התרחשה ביולי 1927. מוקד הרעידה היה בצפון ים המלח ונפגעו בעיקר יריחו, שכם, רבת עמון, לוד וירושלים.

לצפיה בנתוני רעידות האדמה האחרונות כפי שנרשמו במכון הגיאופיסי בישראל.

במכון הגיאופיסי לישראל בלוד מחשבים חוקרים את מקום מוקד רעידות האדמה ועוצמתן, אבל אינם יודעים עדיין לספק התראה קצרת זמן.

"רעידות אדמה התרחשו בעבר; הן בוודאי תתרחשנה שוב, ותהיינה חזקות לפחות כמו אלה שהתרחשו בעבר". מתוך אתר היערכות לרעידת אדמה, של המרכז למיפוי ישראל

בתהליך רעידת אדמה משתחררת אנרגיה רבה. חלק מאותה אנרגיה הופך לגלים סיסמיים שמגיעים אל פני השטח ומנדנדים את כל מה שעליו: אנשים, בתים ועוד. מרבית המבנים יכולים לשאת את התנודות האנכיות הנגרמות מרעידת אדמה. הבעיה היא בתנודות האופקיות.

כדי לעמוד בתנודות האופקיות שנוצרות מרעידת אדמה, יש צורך בתכנון מיוחד של הבניין. במדינות מתוקנות יש תקנים מיוחדים, המכתיבים למהנדס כיצד עליו לתכנן את האלמנטים השונים של הבניין כך שיעמדו בפני התנודות האופקיות ברמת הסתברות מסוימת.

בשנת 1999 הקימה הממשלה את ועדת ההיגוי לטיפול ברעידות אדמה. הועדה אמונה על הכנות תרחישים, הגדרת תחומי אחריות על גופים שונים בעת אירוע וטיפול בבניה, חדשה או קיימת, כדי להגביר את כושר עמידות המבנה ברעידות אדמה.

זה הנזק שייגרם לפי התרחיש של מדינת ישראל:

בהעדר הנחיות מתאימות, עד שנת 1975 נבנו בישראל מבנים רבים ללא כל התחשבות ברעידות אדמה. למבנים כאלה קיימים מוקדי פריכות (כמו עמודים קצרים), מוקדי חולשה (כמו קומת עמודים פתוחה), או מוקדי סיכון אחרים (כמו אגפי מבנה מופרדים בתפר צר, או מיקום לא סימטרי של רכיבי השלד).

תפיסת התכנון הישראלית להגנה מפני רעידות אדמה התפתחה בהדרגה:

עד שנות ה-60 לא היו כלל הנחיות בתקנים הישראליים.

בשנות ה-60 ועד 1975 נקבעו הנחיות בהיקף מצומצם ביותר.

בין 1975 ל-1995 נקבעו הנחיות מפורטות יחסית (תקן 413).

ב- 1995 התפרסם תקן מפורט ומעודכן.

התקן הישראלי הנוכחי מאפשר סיכון של חשיפת הבניין לתנודת קרקע חזקה, כמותה יכולה להתרחש לפחות פעם אחת ב- 50 שנים.

כלומר, אם נניח שבניין מתוכנן לשמש את יושביו משך 50 שנה, קיים סיכוי של 10% ששיתרחשו תנודות קרקע חזקות יותר מאלה שנקבעו בתקן.

בנוסף, בעקבות מלחמת המפרץ בראשית שנות ה- 90, שונתה תפיסת המיגון הישראלית, ממקלט לכל בית למרחבים מוגנים.

בבנינים החדשים נבנו מעין פירים ובהם חדר מוגן לכל דירה (מרחב מוגן דירתי) או לכל קומה (מרחב מוגן קומתי).

פירים אלה, העשויים מבטון מזוין, משתלבים במערכת המבנה ומוסיפים לקשיחותו ולחוזקו, ובכך תורמים גם לעמידותו במקרה של רעידת אדמה.

אחת המשימות החשובות ביותר בהיערכות לרעידת אדמה חזקה היא בחינת כל הבנייה הקיימת והתאמתה במידת הצורך לדרישות ולידע העדכניים.

הניסיון בעולם מראה כי בארצות שבהן הבניה איכותית ומותאמת לסיכונים, יתכנו נזקים מועטים בנפש וברכוש גם ברעידה חזקה, ואילו כאשר הבניה רעועה יתכנו נזקים גדולים גם ברעידה בינונית.

מלאכת ההיערכות לרעידת אדמה חזקה עשויה להימשך שנים רבות. במדינות בהן מתקיים תהליך כזה, תוצאות הנזק ברכוש ובנפש בעת רעידות אדמה, מלמדות על חשיבות המהלך.